פסק-דין בתיק ע"א 12343-01-11

לפני ערעור על פסק דין שניתן על ידי כב' השופט גדול בבית משפט השלום בכפר סבא ביום 16.11.2010 לפיו תביעת פרפקט ליס (להלן: " חברת הליסינג") כנגד המערערים התקבלה, ובית המשפט חייב את המערערים בתשלום סכום הנזק המוסכם, בניכוי מע"מ וכן בתשלום הוצאות משפט של משיבה 2 (להלן: " חברת הביטוח").

העובדות הדרושות לעניין

1.         המערערת 1 חכרה מחברת הליסינג רכב עבור מערער 2, שהיה חשב החברה. ההסכם בין הצדדים נחתם ביום 15.4.2007 לתקופה של 36 חודשים. הרכב בוטח אצל משיבה 2 ונמסר למשיב 2 ביום 24.5.2007.

2.                  ביום 1.7.2007 נפרץ ביתו של מערער 2, והרכב נגנב, שעה שהקוד הסודי היה מודבק למפתחות הרכב.

3.                  ביום 11.2.2009 הגיעו הצדדים להסכמה בעניין גובה הנזק בסך -.106,100 ש"ח כולל מע"מ נכון ליום 1.7.2007. המחלוקת שנותרה להכרעת בית המשפט הייתה בשאלת החבות בלבד.

4.                  במסגרת כתבי הטענות והדיון בבית משפט קמא טענה חברת הליסינג כי מערער 2 לא עמד בתנאיי פוליסת הביטוח המחייבת כתנאי לחלותה הפרדה של הקוד הסודי משלט הרכב, וזאת על אף ההסברים המפורשים שקיבל מחברת הליסינג, ובמחדלו איפשר את הגניבה. בהתייחס לחברת הביטוח טענה חברת הליסינג כי היא חבה בנזק לפי תנאיי הפוליסה או בעטיה נוכח העובדה שהרשימה לביטוח נחתמה רק ביום 30.5.2007.

5.                  המערערים טענו כי מטרת ההחכרה של הרכב הייתה לשימוש מספר עובדים ולא רק לשימושו הבלעדי של מערער 2, ועל כן הושאר הקוד בצמוד לשלט הרכב, וכי מעולם לא הוסבר למי מעובדי המערערת כי יש צורך בהפרדת הקוד מן השלט, והדבר אף לא עולה מן ההסכם, ולא התקבלה כל הודעה בדבר החרגה בפוליסה במצב שהקוד יימצא יחד עם השלט. המערערים שיתפו פעולה עם חוקר מטעם חברת הביטוח והודיעו למשטרה על הגניבה, תוך שמבוקש לדחות את הטענה בדבר תחולת סעיף 61א' לחוק חוזה ביטוח.

6.                  חברת הביטוח טענה כי הפוליסה נמסרה במועד לחברת הליסינג והותנתה ברמת מיגון גבוהה עקב היות הרכב משנת ייצור 2008, ההחרגה נרשמה ברורות ומפורשות בפוליסה. התרת הקוד על גבי השלט מהווה סיכון ביטוחי גדול מדי. לו הייתה יודעת על כך, לא הייתה מסכימה לבטח את הרכב. הצמדת הקוד לשלט מעקר מתוכן את התועלת של אמצעי המיגון כפי שעולה גם מחוות הדעת שכן לא קיימת אפשרות לסכל את היכולת למנוע את הגניבה, ולראיה הרכב הגנוב אותר בשטחי הרשות הפלסטינאית.

פסק דינו של בית משפט קמא

7.                  בית משפט קמא פסק כי המחלוקות בין הצדדים נוגעות לשלוש שאלות עיקריות השלובות זו בזו: מהו מועד מסירת הפוליסה לחברת הליסינג? האם תנאיי הפוליסה הכוללת החרגה במקרה של הותרת הקוד עם השלט נמסרו למי מהמערערים עובר למסירת הרכב או גניבתו? והאם עובד מטעם חברת הליסינג מסר הנחייה בע"פ אודות הקוד. בהכרעתו קבע בית משפט קמא כי בבחינת התנהלות האדם הסביר, בחברה מודרנית בה קודים סודיים הם בסיס לשימוש במכשירים שונים, הרי שהותרת הקוד על גבי השלט כמוה כהסרת הסודיות מעל הקוד, דבר ששכל ישר וניסיון החיים המלמדים לא יכולים לקבלו, והאחריות הבלעדית היא על כתפי המערערות לשמור על הקוד הסודי.

8.                  לאחר שבית המשפט שמע את מכלול עדויות הצדדים, הוא הפעיל את שיקול דעתו וקבע כי חלוקת האחריות בין חברת הליסינג למערערים יעמוד על 15% לחובת חברת הליסינג ו85% לחובת המערערים, ופטר את חברת הביטוח מכל חבות, זאת לאור נימוקים העולים מפסק הדין. בסיכומו של דבר, קיבל את התביעה במלואה וחייב את המערערים בתשלום סכום הנזק המוסכם בניכוי מע"מ וכן בתשלום הוצאות.(לסיפא של פסק הדין אחזור בהמשך)

טענות המערערים

9.                  המערערים טוענים כי ביהמ"ש קמא כלל לא הכריע בסוגיות מהותיות, המהוות סלע המחלוקת בין הצדדים, וטעה כאשר קיבל את התביעה וחייב את המערערים בתשלום סכום הנזק. חרף קביעותיו של בית משפט קמא באשר לשלוש המחלוקות העיקריות בתובענה, לא הכריע בית המשפט בשתיים מהן, קרי, לא דן ולא הכריע בשאלה האם תנאיי הפוליסה כוללים החרגה במקרה של הותרת הקוד עם השלט ולא הכריע בסוגייה האם עובד מטעם חברת הליסינג הנחה את מערער 2 או מי מטעמה של מערערת 1 באשר לצורך בהסרת הקוד מעל גבי המפתחות, שכן קבע קביעה פוזיטיבית בעמ' 50 ש' 20-23 לפסק הדין כי לא ניתן להכריע כלל בשאלה זו.

10.              עוד טוענים המערערים כי פסק הדין שגוי ולא ניתן לחייבם בתשלום סכום כלשהו לחברת הליסינג מקום בו נקבע כי זו לא עמדה בנטל השכנוע המוטל עליה כתובעת, וכאשר המחלוקת בין הצדדים לא הוכרעה, ועל פי דיני הראיות, דין התביעה היה להידחות.

11.               טענה נוספת הינה כי טעה בית משפט קמא כאשר קבע בגוף פסק הדין אחריות חברת הליסינג ב 15%, ואילו בסוף פסק הדין קבע כי על המערערים לשאת במלוא סכום הנזק המסוכם בניכוי מע"מ.

12.              המערערים מלינים על קביעת בית משפט קמא בחיובם בהוצאות.

תגובת המשיבה 1

13.        משיבה 1 טוענת כי פסק הדין נסמך על חומר הראיות והעדויות שהובאו בפני בית משפט קמא, וגם אם פסק הדין אינו מושלם מבחינה משפטית, התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא הינה התוצאה ההגיונית והסבירה ביותר בנסיבות העניין. כל אדם סביר, ומהערערים בכללם יודעים כי יש להפריד בין קוד סודי לבין מפתח מטעמי בטיחות. בית המשפט קמא התייחס לכך וקבע כי מדובר ב"אחריות הבלעדית" ובכך דחה את טענות המערערים.

תגובת משיבה 2